ליהדות הדתית המסורתית בשנות הגלות האין-סופיות, ובמיוחד בצל הטראומה השבתאית, היה אינטרס מושקע בניטרול כל נימה משיחית שמעבר למינימום של מתח ריטואלי מסוים. האולטרא-אורתודוכסיה וממשיכיה החרדיים המשיכו במדיניות דתית זו.
מאת: פרופ' גדעון ארן
הניאו-אורתודוכסיה וממשיכיה הציוניים בנוסח ריינס, משתיתים את הצטרפותם למחנה הלאומי על ניתוק העניין בארץ מן היסוד המשיחי. רק הרב קוק מדביק שוב את המפעל הלאומי מדיני בארץ ישראל עם הגאולה. אך משנתו הנועזת והעמוקה לא מכה בזמנה שרשים. יעברו למעלה משלושים שנה מאז מות הרב ועד שיתגלה הפוטנציאל (התנועתי) הטמון במשנתו.
עם השגת המטרה הציונית מתחילה המגמה להשתנות. להקמת המדינה התלוותה משיחיזציה, אך זו עדיין מעודנת ומסוייגת. ישראל נתפשה על-ידי הציונות הדתית כ'ראשית צמיחת הגאולה'. היו שנבהלו ובזהירות קבעו "רק אתחלתא דאתחלתא דגאולה".
והנה, ביום השביעי של מלחמת ששת הימים, או ליתר דיוק בטווח ההיסטורי שבין אחרית מלחמת 1967 ומלחמת 1973, עם התחייה בישיבת מרכז הרב והופעת ג.א, אנו עדים לקפיצת מדרגה: מכריזים על מדינת ישראל – כמות שהיא – כהתקיימות חזון הנביאים, וכיבוש-שחרור הארץ השלמה נחשב כמימוש שלב מתקדם ביותר במהלך הגאולה השלם. ממלכתיות, עוצמה צבאית ובעיקר הוויה מרחבית נהיו לאינדקס משיחי. הניצחון הכביר והרחבת הגבולות ציינו מעתה מיקום גבוה ביותר בסולם הגאולה.
הכתוב לקוח מתוך המאמר "מיהם העכשוויסטים האמיתיים?" אשר נכתב על ידי פרופ' גדעון ארן.
