מציאותו של עולם חילוני מודרני, על שלל פיתוייו, נתפסת כאיום על המשך הקיום החרדי. אף על פי שהחרדים משקיעים מאמץ בהגבהת חומות הבידוד, הרי בישראל הגבולות שבינם לבין סביבתם היהודית דקים וחדירים יותר מאלו שהיו מאז ומתמיד בינם לבין סביבתם הגויית.
מאת: פרופ' גדעון ארן – מתוך הספר "חרדים ישראלים"
במצב זה של התגייסות מגננתית נוכח תחושת סכנה קיומית חמורה, הקפה בהחלט גרסתה של מרי דוגלאס שיושמה במקור למקרה הישראלי הקדמוני. לפי ״חוק ברזל״ זה, כשגוברת תודעת איום על גבולותיה החיצוניים של קבוצה, מתעוררת בקרבה נטייה להתעסקות יתר עם גבולות הגוף של החברים בקבוצה במאמץ להבטיח את שלמותם, כפי שניכר בניסיונות הבקרה על חומרים הנכנסים לגוף ומופרשים ממנו.
במצב משברי כזה מיטשטש ההבדל בין גוף פרטי לפוליטי ונוצר עניין בסוגיות של טהרה ריטואלית ומינית המתבטא בריגול וברגולציה של גבול החברה וגבול הגוף בכל אשר יעשה: בעבודה ובבית. בחולי ובבריאות. בהליכה ובישיבה, ביום ובלילה. הנטייה הכוהנית של הגנה על גבולות הגוף מול סכנת טומאתו אפיינה את בני ישראל על נהרות בבל, ובתקופת שיבת ציון כמשתמע מן התורה, ואת צאצאיהם הגלותיים שחיו בהשראת התלמוד.
אצל החרדים מגיע הדבר למדרגת אובססיה. עם צמצום השאלה הקלאסית וחידודה על אודות הזהות השבטית בנוסח ״מיהו יהודי״, והחלפתה במבחן ״מיהו חרדי״, נעשים מנגנוני ההגנה העוטפים את הגוף לנוקשים ולספציפיים יותר. ראו את העיסוק בפתחים ובסתימות של הגוף, בזרימת נוזלים לתוך הגוף וממנו. ההשתנה, למשל, אינה עוד עניין זניח וניטרלי, אלא טקס שלם. מפוקח ומדוקדק. לילד בגן הפעוטות מותר ללכת לשירותים רק באישור המשגיח. עם זאת, הוא מוזהר מפני התאפקות העלולה לגרום ל״שיקוץ׳/ כלומר לזיהום תוך־הגוף, הרוח.
הפעולה עצמה יכולה להיעשות בתנאים מסוימים בלבד כשהיא מלווה בברכה מיוחדת ובהיטהרות, בדיוק כמצווה בהלכה. בגיל מתקדם יותר מצפים מהנער החרדי לאמן עצמו בהשתנת בוקר בלי לעורר את אברו. יש גם הנחיה מפורשת באשר למה מותר ומה אסור לחשוב בזמן ההשתנה. החרדיות אינה פוטרת עצמה מהתייחסות לישבן ולחרבון גם כן. חוקן תופס מקום חשוב ברפרטואר הגופני החרדי. חמורות פי כמה ההוראות הנוגעות להפרשות גוף פחות תמימות, כמו שפיכת זרע.
לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופסור גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.
