פרופ' גדעון ארן

המונולוג של אראל: עלילת הדם של "הארץ" נגד ארגון זק"א היא עוד הוכחה לכך שהשנאה הגרועה ביותר היא השנאה העצמית#הדוח_של_אראל@ErelSegal @doh_erelsegal14 pic.twitter.com/3HVZPwcIOY

— עכשיו 14 (@Now14Israel) March 26, 2024

In 2017, nearly six thousand people were killed in suicide attacks across the world.

In The Smile of the Human Bomb, Gideon Aran dissects the moral logic of the suicide terrorism that led to those deaths. The book is a firsthand examination of the bomb site at the moment of the explosion, during the first few minutes after the explosion, and in the last moments before the explosion. Aran uncovers the suicide bomber’s final preparations before embarking on the suicide mission: the border crossing, the journey toward the designated target, penetration into the site, and the behavior of both sides within it. The book sheds light on the truth of the human bomb.

Aran’s gritty and often disturbing account is built on a foundation of participant observation with squads of pious Jewish volunteers who gather the scorched fragments of the dead after terrorist attacks; newly revealed documents, including interrogation protocols; interviews with Palestinian armed resistance members and retired Israeli counterterrorism agents; observations of failed suicide terrorists in jail; and conversations with the acquaintances of human bombs.

The Smile of the Human Bomb provides new insights on the Middle East conflict, political violence, radicalism, victimhood, ritual, and death and unveils a suicide terrorism scene far different from what is conventionally pictured. In the end, Aran discovers, the suicide terrorist is an unremarkable figure, and the circumstances of his or her recruitment and operation are prosaic and often accidental. The smiling human bomb is neither larger than life nor a monster, but an actor on a human scale. And suicide terrorism is a drama in which clichés and chance events play their role.

במשך שנתיים אני עוקב אחר נערי הגבעות. יש בתוכם גוונים ואף מחלוקות, בין השאר על בסיס דורי (קבוצות בני 17–14 נבדלות מקבוצות בני 20 ויותר, חלקם נשואים), ועל בסיס מקומי (מעניינת, למשל, ההבחנה בין "השומרונים" המתרכזים בגבעות מזרח שכם או בגוש שילה–עמק לבונה, לבין "היהודאים" המתרכזים בדרום הר חברון). בכל מקרה, על בסיס היכרותי איתם אני מבקש לטעון שהרי"ג אינו רבם והם לא חסידיו. התמצאותם של נערי הגבעות בתורת הרי"ג היא לכל היותר אקראית, מקוטעת, שטחית וסיסמתית. פרופסור גדעון ארן מדבר על אותם נערים בכתבה הבאה.

על הטרור היהודי ניתן לדבר כי אנשיו לא מחוברים לממסד,לא שייכים למסגרת אידיולוגית או ארגונית ובכך הם "זרוקים בשטח".
רובם נשרו ממסגרות חינוכיות,רובם נמצאים בקשר בעייתי עם משפחתם ולא תמיד באים ממרכז המתנחלים – לכן הם עצמאיים בשטח.

לפרטים נוספים צפו בסרטון שלפניכם שבו גדעון ארן מסביר על הטרור היהודי בערוץ 2 (מופיע החל מדקה 36:15):

שמות שמעניקים חרדים לאבר המין הם בהשראת הקבלה. מזכירים שהפין הוא גם ״תפארת״. זוהי אחת הספירות, כלומר השתלשלות, מדרגה (אימנציה) של האלוהות. על פי סכימת המיסטיקה היהודית, יש לספירות האלוהיות ציר אנכי מרכזי, קו היורד מתפארת ל״יסוד״ או בשמו המלא ״יסוד עולם״, כלומר הבסיס של כל ההוויה.

מאת: גדעון ארן

היסוד הוא הספירה האחרונה, שמשפיעה מן האיכות האלוהית על מלכות, וו הנקבה המזוהה עם העולם הזה. בתת־התרבות החרדית שהטמיעה יסודות קבליים־חסידיים, יסוד עולם הוא הצדיק. לאבר המין קוראים ״יסוד״ ואף ״צדיק״.

המסורת היהודית מזהה ״צדיק יסור עולם״ עם יוסף המקראי. שמעתי שיש הקוראים לאבר ״יוסף״. על פי הסיפור ב״בראשית״, יוסף עמד בפיתוי המיני שהציבה בפניו אשת פוטיפר המצרי. מאז, המודל של אותו אב קדמון מתייחד בסגולת ההתגברות על פיתויי הגוף. אותו האבר שהוא המדיום של היצריות, נקרא דווקא על שמו של מופת האיפוק. למותר להוסיף איזה מתח נאסף אל תוכו.

לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופסור גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.

הערה נוספת נוגעת בהופעה שכבר נדונה בספרות על הגוף והמין היהודי, אך במקרה החרדי שלפנינו היא מקבלת גילוי מוחשי ודרמטי מיוחד. באקט המיני יש קדושה. כך על פי תפיסתו הנורמטיבית־ריטואלית, כפי שהיא מופיעה בהלכה, ועל פי תפיסתו המיסטית, כפי שהיא מופיעה בקבלה.

מאת: פרופ' גדעון ארן

יש כאן גס מצווה חשובה מן התורה וגם מעשה סמלי של יצירת אדם ועולם לתפארת האל. אבל באקט המיני יש גם אפשרות של סטייה דתית נוראה. יש כאן פוטנציאל כפול: של קדושה ושל חטא. היסוד המהולל והנעלה והיסוד הנקלה והנחות מתקיימים באקט המיני זה בצד זה, זה בתוך זה. ביניהם גבול דק, וסכנת ההידרדרות מהאחד לשני רבה. על כן הזהירות והדקדקנות.

על ההשקה שבין המרומם והשפל שבגוף המיני, ועל המאמץ להבטיח שלא יתערבבו ושהאחד לא יגלוש למשנהו. נלמד מסעיף מספר שבע במסמך: החתן החרדי צריך ״לדרוש״ מבת זוגו שתאחז באברו ותכניסו לאברה, שם יתאחדו בטהרה, פן חם וחלילה ייכנס בטעות לפי הטבעת שלה, שם משכן הטומאה.
בלילה הנרגש הזה יש סכנה של פריצה, פיתוי ובלבול, וצריך לעשות סדר בין הדברים. יש כאן הבדל של חוט השערה שהוא כל ההבדל שבעולם.

לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופסור גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.

דומה שהמסמך מדבר בעד עצמו. כך בנוגע למה שמשתקף מהטקסט על אודות יחסי מגדר ומעמדה של האשה מול הגבר: נחיתותה והתבטלותה של בת הזוג, וצמצום כל ישותה הגופנית והנפשית לכדי מופעלת. נחדרת ומשרתת. בן הזוג לעומת זאת פטור מכל קשב לצרכיה ולמאווייה.

מאת: פרופ' גדעון ארן

דברים אלה אינם נוגעים ישירות לענייננו. לא כן המסקנה העולה מן המסמך: העלון הנדון מתכנת את הגוף החרדי הגברי. אפילו באינטימיות של חיי מין בין בני זוג נשוי אין רישוי לספונטניות ויצריות. הגוף מכוון להתנהגות מווסתת, סכימטית, כמעט אוטומטית. ההקשחה והסגירה הטכנית והפרשנית של האקט המיני מתבטאות גם בסגנון וגם בתוכן המסמך. יותר משיש כאן עצה יש כאן הוראה. הניסוח קונקרטי. אופרטיבי וקטגורי, וכך הוא מבטיח שהאקט, על כל דקדוקיו, יתקבל כמצווה.

כבר בתורה ניתנה המצווה הכללית של ״פרו ורבו״ אשר הגבילה את האקט המיני והגדירה אותו כחובה קדושה. אצל החרדים הפך הדבר למצווה מסועפת, ריטואל מורכב שלכל אחד מפרטיו יש חשיבות ואסור לסטות ממנו כלל. ממש כמו בעניינים פולחניים אחרים. כמו הקרבת קורבנות, שמירת כשרות מזון או הנחת תפילין, שנכתב הרבה כיצד לקיימם. יש כאן ״הלכיזציה״ של האקט הגופני־מיני. מסמך חרדי זה מקצין בהרבה מעבר לציווי בספר שולחן ערוך. להמשיך לקרוא ←

בישיבה החרדית יש תפקיד מפתח לסוכני משמעת, בעיקר מורים. בדורות האחרונים, בעיקר בישיבות האמונות על מורשת תנועת המוסר (שחלק מהליטאים מזלזלים בהן אבל גם מושפעים מהן), נוצר תפקיד מיוחד של ״משגיח״. הוא אינו מתעסק בהוראת תורה פרונטלית אלא בחינוך מורלי. יש ״משגיח גדול״ המטפל בעוצמת האמונה של בני הישיבה ובטהרתה, ו״משגיח קטן״ המטפל בהתנהגותם בפועל. הוא מעין פוליטרוק המתמחה גם בפיקוח על הגוף החרדי.

מאת: פרופ' גדעון ארן

תפיסת הגוף והתנהלותו נחשבות בעולם הישיבות לא רק כמימוש מכני של מצוות אלא כנגזרת של מה שקרוי ״מוסר״ – אתיקה דתית. הדרכה ומשטור מפורשים ושיטתיים יש בדרשות, בשיעורי מוסר, בשיחות עם ראשי ישיבה ו״משגיחים״, וכן במפגשים בארבע עיניים עם מומחים לענייני גוף בעלי מעמד וסמכות. בדרך כלל פונים אליהם על פי הצורך, לרגל אירועים שונים כמו טקסי מעבר, בר־מצווה או חתונה. בשני המקרים מטפלים באספקטים הרגישים של מין, הנעדרים מן השיח הפומבי.

יש גם המתמחים ומייעצים בתת* תחום של אתיקת החיים החרדיים הקרוי ״שמירת הגוף״. כאן נעשה שימוש גם בשיח פסבדו־רפואי. הגוף התקני מוכפף למערכה של אמיתות המבטיחות בריאות פיזית ונפשית. לדוגמה, על פי התלמוד הבבלי, ממליצים בפני בן התורה: ״אל תרבה בישיבה, שהיא קשה לתחתוניות, ואל תרבה בעמידה, שהיא קשה ללב, ואל תרבה בהליכה שהיא קשה לעיניים. אלא, שליש בעמידה, שליש בישיבה ושליש בהליכה״ (מסכת כתובות, קיא: א). אחר כך מפרטים ומפרשים. ״תחתוניות״, על פי הטענה, אלה הם טחורים.

לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופסור גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.