כשהמציאות גאולה, כלומר ההווה רווי בסימני משיח, אזי העבר והעתיד כמעט בטלים. נאמני הגוש משתקעים ב'עכשיו' ללא סיוג וללא שיור. הדבר ניכר בדתיותם ולא פחות מכך באקטיביזם הפוליטי שלהם. אלו טעונים במתח של מיידיות. ברטוריקה עדיין מבצבצים שרידי פניות לזיכרון העבר ושיירי תקווה לעתיד, מעין שיגרת לשון מתחייבת, אך ברמת החוויה יש בעיקר דחיפות, ממשות, תזזית של הווה אינטנסיבי ועצבני.
כשרה"מ בגין הטיח בנאמני הגוש אתם "משיחיסטים", הם ענו לו: "מודים באשמה וגאים בה". ברוח דומה, ג.א מגנה את ש.ע על ה"עכשוויזם" שלו. כשהתנועה האחת מבקרת את האחרת היא נתפשת לשמה ומציינת שהבעיה אינה במוטיב השלום אלא במוטיב פרספקטיבת הזמן או העדרה, כלומר אי-ראייה למרחוק, והחוסר בתקווה וחזון.
בתגובה, בעת ביקור בהתנחלות עופרה במסגרת דיאלוג עם ג.א, אומר בפניהם עמוס עוז, "אתם העכשוויסטים האמיתיים". כפי שמעיד ספרו 'קופסא שחורה', הסופר למד תקדימים הסטוריים של משיחיות והבין את תופעת הגאולה, כפי שניסחו קרל מנהיים ואחרים – אצל המשיחיסטים יש הווה גמור ומוחלט. לתפישת זמן ייחודית שכזאת בה ההווה הוא הנצח, יש השפעה אירונית על עבודת הזיכרון.
כמו כולנו, גם ג.א עתיר מתחים פנימיים וקרוע בסתירות עצמיות. מצד אחד, על-פי הגיון קונבנציונלי, התנועה מסמיכה זיכרון לעבר. מכאן, סבירה היא הסמכת השיכחה להווה. אכן, יש הגיון בראיית ההווה כזמן השיכחה, ובהמשך לכך בייחוס התואר הכפול של עכשוויסטים ושוכחים לאנשי ש.ע.
לפי ג.א, מתחריהם זנחו את הזיכרון ואת החזון, ונקל עליהם לפיכך לזנוח את הארץ הגדולה/ מצד שני, בהזדמנויות שונות מגנה ג.א את ש.ע כמשיחיסטי דוקא. בכך רוצים נאמני הגוש לומר על מצדדי הנסיגה שהם לא מציאותיים ולא אחראיים, שהם נתלים באשליות של עתיד ורוד בעודם מתעלמים מהנסיבות האכזריות של ההווה. התחלפו היוצרות.
הכתוב לקוח מתוך המאמר "מיהם העכשוויסטים האמיתיים?" אשר נכתב על ידי פרופסור גדעון ארן.
