בישיבה החרדית יש תפקיד מפתח לסוכני משמעת, בעיקר מורים. בדורות האחרונים, בעיקר בישיבות האמונות על מורשת תנועת המוסר (שחלק מהליטאים מזלזלים בהן אבל גם מושפעים מהן), נוצר תפקיד מיוחד של ״משגיח״. הוא אינו מתעסק בהוראת תורה פרונטלית אלא בחינוך מורלי. יש ״משגיח גדול״ המטפל בעוצמת האמונה של בני הישיבה ובטהרתה, ו״משגיח קטן״ המטפל בהתנהגותם בפועל. הוא מעין פוליטרוק המתמחה גם בפיקוח על הגוף החרדי.
מאת: פרופ' גדעון ארן
תפיסת הגוף והתנהלותו נחשבות בעולם הישיבות לא רק כמימוש מכני של מצוות אלא כנגזרת של מה שקרוי ״מוסר״ – אתיקה דתית. הדרכה ומשטור מפורשים ושיטתיים יש בדרשות, בשיעורי מוסר, בשיחות עם ראשי ישיבה ו״משגיחים״, וכן במפגשים בארבע עיניים עם מומחים לענייני גוף בעלי מעמד וסמכות. בדרך כלל פונים אליהם על פי הצורך, לרגל אירועים שונים כמו טקסי מעבר, בר־מצווה או חתונה. בשני המקרים מטפלים באספקטים הרגישים של מין, הנעדרים מן השיח הפומבי.
יש גם המתמחים ומייעצים בתת* תחום של אתיקת החיים החרדיים הקרוי ״שמירת הגוף״. כאן נעשה שימוש גם בשיח פסבדו־רפואי. הגוף התקני מוכפף למערכה של אמיתות המבטיחות בריאות פיזית ונפשית. לדוגמה, על פי התלמוד הבבלי, ממליצים בפני בן התורה: ״אל תרבה בישיבה, שהיא קשה לתחתוניות, ואל תרבה בעמידה, שהיא קשה ללב, ואל תרבה בהליכה שהיא קשה לעיניים. אלא, שליש בעמידה, שליש בישיבה ושליש בהליכה״ (מסכת כתובות, קיא: א). אחר כך מפרטים ומפרשים. ״תחתוניות״, על פי הטענה, אלה הם טחורים.
לקוח מאת הספר “חרדים ישראלים” ממאמרו של פרופסור גדעון ארן “גוף חרדי-פרקים מאתנוגרפיה בהכנה”.
