מבלי משים מקבל עליו החוקר ללא עוררין את הצגתה העצמית של התנועה, כאילו היא המייצגת העקבית והנאמנה של ההיסטוריה הדתית והלאומית. לא רק שבעבודת הזיכרון של גוש אמונים יש חידוש ויצירתיות אלא שהיא איננה אקט מיידי, קצר, חד-פעמי. זוהי התפתחות ארוכה, פתלתלה ומתעתעת.
מאת: פרופסור גדעון ארן
גם לזיכרון יש הסטוריה. בספר מוצג הזיכרון במבט סטטי, כאילו היה שם מן ההתחלה ולא השתנה לאורך 20-30 שנות חייה של התנועה. הכנסת פרספקטיבת הזמן לדיון ביחס בין הזיכרון למרחב הייתה מגלה לנו עד כמה נזילה וקאפריזית היא עבודת הזיכרון. בתור מי שעקב מקרוב אחר מפעל ההתנחלות של ג.א החל משלביו המוקדמים לאורך תקופה ממושכת, אני מתקשה להשתחרר מן הרושם החזק של הפער בין תצפיות ב'זמן אמיתי' כפי שתועדו ביומן השדה שלי, לבין המציאות הניבטת בהסתכלות לאחור, קל וחומר זו המדווחת רטרוספקטיבית על-ידי המשתתפים המקוריים.
בחינה א-הסטורית של הזיכרון מלמדת על מצבו ברגע מסויים, אך מחמיצה את בנייתו ההדרגתית והגיון, או חוסר הגיון, תמורותיו. לשם המחשה אביא את אחד הטקסים המרכזיים של ג.א – יום ירושלים בו חוגגים את כיבוש ואיחוד העיר. זהו פולחן זיכרון. הוא קורם עור וגידים באיחור של כשבע שנים לאחר האירוע המוזכר בעל המשמעות המשיחית. ומאז הוא לובש ופושט צורה.
אובססיית הזיכרון עצמה לא הייתה בג.א מבראשית. היא התעצבה בימי הביניים של תולדות התנועה, והיא חושפת רציונליזציה בדיעבד לא פחות מאשר כוונות וצרכים שמלכתחילה. הזיכרון, וכן האפקטיביות שלו כאסטרטגיה תנועתית, הוא בבחינת 'גילוי' של ג.א. קדמו לו 'גילוי השטחים' והגילוי העצמי של נאמני הגוש, שלפתע התוודעו לכוחם ובהמשך לכך התוודעו לבשורתם ולשליחותם.
הכתוב לקוח מתוך המאמר "מיהם העכשוויסטים האמיתיים?" אשר נכתב על ידי פרופ' גדעון ארן.
